כמה מהלכים שביצעתם בחייכם הייתם מגדירים כטעות פטאלית? כשהטעות הינה בתחום העסקי לעיתים היא גם גורמת ל"כאב רציני בכיס".
במקרה שנדון בביהמ"ש העליון דובר על תביעתה של משפחה, שעזבה את קיבוץ מעברות, קיבלה מענק עזיבה נדיב בסך של 1.2 מיליון ₪ במסגרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, וכעבור 4 שנים טענה שחתמה על ההסכם בטעות, וביקשה לבטלו. מה לדעתכם קבע ביהמ"ש ?
כעולה מפסק הדין {ע"א 3230/14 פלוני נ' קיבוץ מעברות (נבו 7.9.15)}, סיפורם של המערערים הינו מורכב וקשה. קליטתם בקיבוץ לא עלתה יפה. סלע המחלוקת מבחינת המערערים נסב בעיקר על הטענה כי הקיבוץ לא נשא בעלויות הכספיות הנדרשות לטיפול בבנם הנכה בעל הצרכים המיוחדים, שחייב יחס ותנאים משופרים, ולא דאג לשלבו בקיבוץ. הקיבוץ מצדו טען, כי ההורים לא עמדו בחובות העבודה המוטלות עליהם וכן לא העבירו לרשותו את הקצבה שקיבל הילד מביטוח לאומי.
הסכסוך גלש לערוצים משפטיים, והצדדים הגישו תביעות כספיות זה כנגד זה. במסגרת ההליך המשפטי, החליטה מזכירות הקיבוץ לנסות להגיע לפשרה עם המערערים וזאת לצד בדיקת האפשרות להפסיק את חברותם בקיבוץ. בהסכם הפשרה, שקיבל כאמור תוקף של פסק דין נקבע, כי ההליכים המשפטיים בין הצדדים ימחקו, ובתמורה לעזיבתם את הקיבוץ, יקבלו המערערים מענק עזיבה בסך 1.2 מיליון ₪.
לאחר שהקיבוץ השלים את התשלום האחרון לפי הסכם הפשרה, פנו המערערים אל הקיבוץ וטענו שהקיבוץ הטעה אותם במשא ומתן בקשר לעזיבתם וזאת בשל עסקה להעברת השליטה במפעל "מטרנה" מהקיבוץ לחברת אסם בסכום של 249 מיליון ש"ח, אשר לא הובאה לידיעתם במסגרת המו"מ עובר להסכם. לו היו יודעים על העסקה, טענו המערערים, היה מענק העזיבה שלהם גבוה באופן ניכר. בתוך כך, פנו המערערים לבית המשפט המחוזי בטענה שיש להורות על ביטול הסכם הפשרה מחמת פגמים שונים שנפלו בכריתתו. בין היתר, טענו שהקיבוץ הפעיל עליהם מכבש לחצים כלכלי להגיע לפשרה. בית המשפט המחוזי קבע, כי טענות המערערים הינן בגדר "טעות בכדאיות העסקה", דהיינו טעות בהערכת השווי הכלכלי של העסקה, שאין בה להקים עילה לביטול ההסכם.
לגופו של עניין, ביהמ"ש קבע כי העובדה שהקיבוץ שקל את הפסקת חברותם של המערערים בתחילה באופן חד-צדדי, הגם שנחשבת לאקט חמור שנוקט הקיבוץ כלפי חבריו, היא חלק מהסמכויות הנתונות לו, ונקבעו לשם כך הליכים הכפופים לביקורת שיפוטית. בנוסף, הסכם הפשרה לא נחתם בחטף, והיה תוצר של סבבי התכתבויות אשר נראה שבמסגרתם ניתן ביטוי לרצונותיהם של המערערים. מעבר לכך, ביהמ"ש קבע שיש לדחות את טענת הכפייה גם מהטעם שהמערערים לא הודיעו על ביטול ההסכם בחלוף זמן סביר משזו פסקה, לשיטתם.
כאן המקום להדגיש, כי הגם שהסכם פשרה דינו כדין כל הסכם, להסכם פשרה שנחתם במסגרת הליך משפטי, ומקבל תוקף של פסק דין יש עוצמה מוגברת. הסכם פשרה הינו הסכם ל"קניית סיכון". לכן, ככל שמדובר בטעות בהערכת הסיכונים והסיכויים ובהבנה מאוחרת של אחד הצדדים כי הפשרה אליה הגיע אינה מוצלחת מבחינתו כפי שחשב מראש, הרי שמדובר בטעות בליבת הסיכון שנטל על עצמו הצד להסכם. ברוב המקרים מדובר בטעות בכדאיות העסקה (או בכדאיות הפשרה) שאינה מקימה עילת ביטול. עם זאת, אין פירושו של דבר שהסכם פשרה הינו חסין לחלוטין מפני ביקורת שיפוטית.