בשנים האחרונות עשרות רשויות מקומיות מטילות על בעלי זכויות במקרקעין מס חדש – היטל שצ"פ (שטח ציבורי פתוח). על פי פקודת העיריות, עירייה רשאית לחייב את תושבי העיר במימון עבודות התשתיות והפיתוח שחלות על העירייה. למשל: היטל ביוב, היטל סלילה, היטל תיעול וכיו"ב. בדומה להיטלים אלה, היטל השצ"פ נועד לממן את הוצאות הרכישה או הפיתוח של תשתיות ציבוריות כדוגמת גנים ציבוריים, שבילי הליכה, רחבות משחק וכיו"ב בתחום העיר.
התנאי להטלת היטל שצ"פ הינו הקמתו של שצ"פ חדש בשכונה או ברובע בעיר. על פי חוקי העזר העירוניים, כל בעל נכס בעיר, שיש לו "זיקה" לאותו שצ"פ מחוייב לשלם היטל שצ"פ. חוק העזר לא עורך אבחנה בין סוגי ה"זיקות" השונות לקרקע. האם גם בעלי נכסים עסקיים (כגון מכוני מחקר, משרדים, אוניברסיטאות וכיו"ב) ידרשו לשלם היטל לצורך הקמת גן משחקים, וזאת גם אם בפועל הם אינם משתמשים בו? האם הזיקה הנדרשת היא שימוש בפועל בשטח הציבורי הפתוח, או שעצם הקרבה הגיאוגרפית לאותו שטח ציבורי היא שיוצרת את ה"זיקה"?
במקרה שהתגלגל אל פתחו של בית המשפט המחוזי מרכז (עת"מ 16085-09-16 מכון ויצמן למדע נ' עיריית רחובות), נדונה התנגדות מכון ויצמן כנגד החלטת עיריית רחובות לחייב אותה בתשלום סך של כ – 34 מיליון ₪ בגין הקמת "גן הפקאן" וגן "אחוזת הנשיא" בעיר.
מכון ויצמן התנגד להיטל וטען כי אין לו כל עניין בשטחי הגינון החדשים, הם אינם משמשים את המכון ואינם מיועדים לשמש אותו. אדרבא, המכון טען כי לו עצמו יש שטחי גינון נרחבים ומיוחדים שהוקמו על ידי המכון ובמימונו ומתוחזקים על ידי המכון והם מספקים למכון את כל הצורך בשטחים פתוחים, ואין למכון צורך בשטחים נוספים. לפיכך, כך טען המכון, אין כל "זיקה" בין המכון לבין השטחים הציבוריים.
בית המשפט דחה את טענות מכון ויצמן וקבע, כי היטל שצ"פ מוחל באופן שוויוני על כל בעלי הנכסים בעיר ואין צורך להצביע על זיקת שימוש ממשית או אפילו קלושה. די בזיקה רחוקה המתקיימת בעצם ההנאה מהנוף בעיר. בית המשפט קבע, כי מכון ויצמן "איננו פלנטה אחרת". הוא חלק מהעיר רחובות, והאנשים הנזקקים למכון יוצאים מתחומי המכון לרחובות העיר הסמוכים ועושים שימוש במרחב הציבורי הקרוב למכון, והעובדה שמכון ויצמן הוא מתחם עתיר שטח ירוק איננה מוציאה אותו מכלל הנכסים בעיר שצריכים לשאת בתשלום הוצאות הפיתוח לשטחים הציבוריים.
ב"שורה התחתונה" בית המשפט מנתק את הזיקה הנדרשת בין השירות שניתן לבעל הנכס לבין עלות פיתוחם של שטחים ציבוריים פתוחים המשמשים את הנכס נשוא החיוב. כלומר, לא מתקיימת הנאה "קלאסית" של בעל הנכס מהתשתית הציבורית (כגון הנאה שבעל הנכס מפיק מכביש המוביל לנכס שלו או ממערכת ביוב שמסלקת את שפכיו) ועובדה זו עשויה להטיל צל כבד על הלגיטימיות של ההיטל. אין ספק, שמדובר בעוד היטל שבסופו של דבר מייקר את עלות הדירות באופן עקיף על ידי כך שהוא מטיל עוד מטלה של הרשות העירונית על הציבור.