מושכלת ראשונים היא, שאדם יכול לצוות מה יקרה ברכושו לאחר פטירתו. ברצותו, יצווה את כל רכושו לאשתו או ילדיו וברצותו – יצווה את כל רכושו לשכנה או למטפלת. בעוד שההסדר הרגיל המבוסס על "ירושה על פי דין" לקרוביו של אדם מפורט בחוק הירושה, התיר המחוקק לכל אדם להורות הוראות אחרות בצוואתו, הגוברות על חוק הירושה. ברגע שאדם ציווה את עזבונו במסגרת צוואה, הוראותיו הן שיוצרות את הירושה ולא הוראות החוק.
אבל מה קורה כאשר יש התנגשות בין הוראות הצוואה לבין הוראות החוק? האם יש לכבד את הצוואה או את הוראות החוק?
במקרה שהתגלגל אל בית המשפט העליון כערכאה שלישית, דובר על מנוחה שהיתה "ברת רשות" במשק חקלאי ובמכסת ביצים במושב "עלמה" – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית בע"מ. זכותה עוגנה במסגרת חוזה משבצת מול המושב ומול המינהל, כאשר החוזה תקף לשלוש שנים ומתחדש מעת לעת. המנוחה קבעה בצוואתה כי הנכד שלה יקבל את כל זכויותיה במושב. אלא, שחוזה המשבצת קובע, שזכויות החבר במושב יועברו אל בן זוגו ובהיעדר בן זוג, יועברו הזכויות לבן ממשיך. אם אין בן זוג ובן ממשיך, הזכויות במשק החקלאי יעברו בהתאם לחוק הירושה, למי ש"מוכן ומסוגל לקיימו". שני בניה של המנוחה, ונכד אחר שלה הגישו תביעה לביהמ"ש במסגרתה ביקשו, שביהמ"ש יצהיר, כי מי שמוכן ומסוגל לקיים את המשק הוא נכד אחר של המנוחה ולא הנכד שהמנוחה ציוותה לו את המשק בצוואתה. התביעה נדחתה וגם הערעור עליה נדחה, וביהמ"ש העליון דן בסוגיה זו מאחר ומדובר בשאלה העקרונית הנוגעת לאפשרות להורשת זכויות בנחלה בדרך של צוואה, לה עשויה להיות השפעה רחבה בקרב ההתיישבות החקלאית.
בית המשפט העליון, מפי השופט פוגלמן (ובהסכמת עמית ומינץ) דחה גם את הערעור ובכך יצר הלכה חדשה לפיה אין להתחשב רק ביורשים על פי דין, ואף ליורשים על פי צוואה אפשר להעביר זכויות מכח חוזה המשבצת, זאת נוכח לשון החוק ונוכח לשון החוזה. ביהמ"ש קבע, איפוא, כי אין כל סתירה בין הוראות החוק לבין הוראות הצוואה. בנוסף עקרון-על במשפט הירושה הוא כי לאדם החופש לצוות מה ייעשה בעיזבונו, והעיקרון הנגזר ממנו ולפיו מצוּוִים החיים לקיים את דברי המת ורצונו. הירושה על פי צוואה מבטאת את רצון המוריש במידה רבה יותר מירושה על פי דין. הגבלת היורשים לאלו על פי דין, סותרת עיקרון יסוד בדיני הירושה.
אמנם את הזכות של בר רשות מכוח חוזה המשבצת אי אפשר להוריש במישרין בצוואה, ואף אי אפשר להוריש אותה במישרין ליורשים על פי דין, אלא בהתאם להוראות החוק ("בן ממשיך" או "מי שמוכן ומסוגל לקיים"). לעומת זאת, אפשר להעביר אותה בעקיפין, מכוח סעיף 20(ה)(1) לחוזה המשבצת, ליורשים על פי דין, וליורשים על פי צוואה; סעיף 2 לחוק הירושה קובע כי "הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה", דהיינו החוק הקנה עדיפות להוראות הצוואה על פני הירושה על פי דין. עדיפות זו קיימת גם לעניין העברת זכויות של בר רשות מכוח סעיף 20(ה)(1) לחוזה המשבצת.